ייעוץ דחוף לגבי שאריות שליה

שאריות שליה (Retained Placenta) הוא מצב רפואי שבו השליה, כולה או חלקה, אינה נפרדת ויוצאת מהרחם באופן טבעי לאחר לידת התינוק. במצב תקין, השליה נפרדת מדופן הרחם ויוצאת מהגוף בתוך כ-30 דקות עד שעה לאחר הלידה, במה שמכונה "השלב השלישי של הלידה". כאשר תהליך זה מתעכב או אינו מושלם, נדרשת התערבות רפואית מיידית למניעת סיבוכים מסכנים חיים.

מאמר זה נועד לספק לך את כל המידע המקיף, המקצועי והמעמיק ביותר בנושא שאריות שליה. נצלול לעומק הסיבות, נבין את דרכי האבחון, נסקור את כל אפשרויות הטיפול הקיימות, נדון בסיבוכים האפשריים ונלמד כיצד הגוף מתאושש. המטרה היא להעניק לך שקט נפשי וידע מבוסס, כך שלא תצטרכי לחפש מידע נוסף במקומות אחרים.

מהי שליה ומדוע היא צריכה לצאת מהרחם?

כדי להבין את חומרת המצב של שאריות שליה, חשוב קודם כל להבין את תפקידה. השליה היא איבר זמני, אך חיוני ביותר, המתפתח ברחם במהלך ההיריון. היא משמשת כמערכת התמיכה של העובר, ומחברת בינו לבין האם.

תפקידיה המרכזיים של השליה:

• הזנה: העברת חומרי מזון חיוניים, ויטמינים, מינרלים וחמצן מזרם הדם של האם אל העובר.
• סילוק פסולת: פינוי חומרי פסולת, כמו פחמן דו-חמצני, מזרם הדם של העובר אל האם, כדי שהגוף שלה יוכל לסלק אותם.
• הגנה: יצירת מחסום סלקטיבי המגן על העובר מפני זיהומים וחומרים מזיקים מסוימים.
• ייצור הורמונים: השליה מייצרת הורמונים קריטיים לקיום ההיריון, כמו פרוגסטרון, אסטרוגן ו-hCG (גונדוטרופין כוריוני אנושי).

לאחר שהתינוק נולד, תפקידה של השליה מסתיים. הגוף מתוכנת באופן טבעי להתחיל בתהליך של התכווצות הרחם, הגורם להיפרדות השליה מדופן הרחם וליציאתה החוצה. כל עוד השליה (או חלקים ממנה) נשארת בתוך הרחם, הגוף אינו יכול להשלים את תהליך הלידה כראוי. הרחם אינו יכול להתכווץ ביעילות, וכלי הדם הגדולים שנחשפו באזור חיבור השליה נותרים פתוחים ומדממים.

נקודה למחשבה: חשבי על הרחם כעל שריר גדול. לאחר הלידה, עליו להתכווץ בחוזקה כדי לסגור את "הפצע" הפנימי שנוצר במקום בו השליה הייתה מחוברת. הימצאות שאריות שליה מפריעה למנגנון טבעי וחיוני זה.

סוגי שאריות שליה: לא כל המקרים זהים

נהוג לחלק את המקרים של שאריות שליה לשלושה סוגים עיקריים, כאשר כל סוג נובע ממנגנון שונה ודורש לעיתים התייחסות טיפולית אחרת.

1. שליה כלואה (Placenta Trapped)

זהו הסוג הנפוץ ביותר של שאריות שליה. במצב זה, השליה כבר נפרדה מדופן הרחם, אך היא "כלואה" בפנים ואינה מצליחה לצאת החוצה. הסיבה לכך היא בדרך כלל התכווצות של צוואר הרחם שנסגר לפני שהשליה הספיקה לצאת. במילים אחרות, "הדלת נטרקה" מוקדם מדי. הרחם ממשיך להתכווץ, אך השליה נותרת לכודה מאחורי צוואר רחם סגור.

2. שליה שלא נפרדה (Trapped Addhernt  / Placenta Accreta Spectrum)

במקרים אלו, הבעיה אינה ביציאה מהרחם, אלא בעצם ההיפרדות מדופן הרחם. השליה נשארת מחוברת, באופן חלקי או מלא, לדופן הרחם. מצב זה יכול לנבוע מכמה סיבות:

• התכווצויות רחם חלשות (Uterine Atony): הרחם אינו מתכווץ בעוצמה מספקת כדי לגרום לשליה "להתקלף" ולהיפרד מהדופן.
• שלית נעוץ (Placenta Accreta): מצב חמור ונדיר יותר, שבו סיסי השליה (villi) צומחים עמוק מדי לתוך שריר הרחם, ולעיתים אף חודרים אותו. היפרדות טבעית במצב כזה היא כמעט בלתי אפשרית ועלולה לגרום לדימום מסיבי. קיימות דרגות חומרה שונות:
  • Placenta Accreta: הסיסים נצמדים לשריר הרחם.
  • Placenta Increta: הסיסים חודרים לתוך שריר הרחם.
  • Placenta Percreta: הסיסים חודרים דרך כל דופן הרחם ועלולים להגיע לאיברים סמוכים כמו שלפוחית השתן.

3. שאריות חלקיות של השליה

לפעמים, רוב השליה יוצאת כמצופה, אך חתיכות קטנות (cotyledons) של רקמה שלייתית נותרות דבוקות לדופן הרחם. הצוות הרפואי בחדר הלידה בודק תמיד את השליה לאחר יציאתה כדי לוודא שהיא שלמה. אם מתגלה חסר ברקמה, עולה חשד לשאריות שליה. מצב זה יכול לגרום לדימום וזיהום גם ימים ושבועות לאחר הלידה.

גורמי סיכון: מי נמצאת בסיכון מוגבר?

אף אישה אינה חסינה מפני התפתחות שאריות שליה, אך ישנם מספר גורמי סיכון מוכרים המעלים את הסבירות לכך. חשוב להדגיש כי גם בהיעדר כל גורמי הסיכון, המצב עדיין יכול להתרחש.

גורמי סיכון עיקריים:

• גיל היולדת: נשים מעל גיל 35 נמצאות בסיכון מעט גבוה יותר.
• לידה מוקדמת (פגות): לידה המתרחשת לפני שבוע 37 להיריון.
• היריון ממושך (Overtem): לידה המתרחשת לאחר שבוע 42.
• שלב שני של לידה ארוך במיוחד: שלב הלחיצות והוצאת התינוק.
• לידת מת: לצערנו, במקרים של לידה שקטה, הסיכון לשאריות שליה עולה.
• היסטוריה של שאריות שליה: אישה שחוותה זאת בלידה קודמת נמצאת בסיכון גבוה יותר בלידות עתידיות.
• ניתוחים קודמים ברחם: ניתוח קיסרי, גרידה, או כל ניתוח אחר שיוצר צלקת ברחם, מעלה את הסיכון לשלית נעוץ.
• מבנה רחם לא תקין: רחם דו-קרני, מחיצה ברחם וכו'.

תסמינים ואבחון: כיצד מזהים שאריות שליה?

האבחון יכול להתרחש מיד לאחר הלידה בחדר הלידה, או להתגלות רק ימים ואף שבועות לאחר מכן. התסמינים משתנים בהתאם לעיתוי ולכמות הרקמה שנותרה ברחם.

אבחון מיידי בחדר הלידה

האבחון הראשוני והברור ביותר הוא פשוט: השליה אינה יוצאת בפרק הזמן המקובל. רוב הפרוטוקולים הרפואיים מגדירים שאריות שליה אם השליה לא יצאה בתוך 30 דקות בלידה וגינלית, או מעט יותר במקרים מסוימים תחת השגחה. במקרה כזה, הצוות הרפואי יתחיל לפעול באופן מיידי.

תסמינים מאוחרים (לאחר השחרור מבית החולים)

כאשר חלקי שליה קטנים נותרים ברחם, התסמינים עלולים להופיע מאוחר יותר. חשוב להיות ערה לסימנים אלו ולפנות לייעוץ רפואי דחוף אם את חווה אחד או יותר מהם:

• דימום וגינלי כבד ומתמשך: דימום הנמשך מעבר לתקופת משכב הלידה הרגילה, או דימום שהופך פתאום לכבד מאוד, עם קרישי דם גדולים.
• חום וצמרמורות: סימנים אלו עלולים להצביע על התפתחות זיהום ברחם (אנדומטריטיס).
• כאבי בטן והתכווצויות: כאבים חזקים באזור הבטן התחתונה והרחם, שאינם דומים להתכווצויות הרגילות של הרחם לאחר לידה.
• הפרשה וגינלית בעלת ריח רע: סימן נוסף לזיהום אפשרי.
• עיכוב בחזרת הרחם לגודלו המקורי: הרחם נשאר גדול ונפוח.

תהליך האבחון

כאשר עולה חשד לשאריות שליה, במיוחד לאחר השחרור הביתה, הרופא ישתמש בכלים הבאים לאבחון:

• בדיקה גופנית: הרופא ימשש את הבטן כדי להעריך את גודל הרחם ורגישותו.
• בדיקת אולטרסאונד: זוהי הבדיקה המרכזית. סריקת אולטרסאונד של הרחם יכולה לזהות רקמה חריגה, קרישי דם או עובי רירית רחם לא תקין, המצביעים על הימצאות שאריות שליה.

אפשרויות הטיפול: מה עושים במצב של שאריות שליה?

מטרת הטיפול היא אחת: להוציא את כל רקמת השליה מהרחם בצורה הבטוחה והמהירה ביותר, כדי לעצור את הדימום ולמנוע זיהום. אופן הטיפול תלוי בסוג שאריות השליה, במצבה הכללי של היולדת ובמידת הדימום.

טיפול מיידי בחדר הלידה

1. משיכה מבוקרת של חבל הטבור (Controlled Cord Traction): לעיתים, תחת השגחה רפואית, המיילדת או הרופא יפעילו לחץ עדין ומבוקר על חבל הטבור תוך כדי תמיכה ברחם דרך דופן הבטן, כדי לעודד את יציאת השליה. אסור למשוך בחבל הטבור בכוח, מחשש שייקרע או יגרום להיפוך רחם.
2. עיסוי רחמי ותרופות: עיסוי של החלק העליון של הרחם (פונדוס) דרך הבטן יכול לעודד אותו להתכווץ. במקביל, ניתן לתת תרופות המכווצות את הרחם (אוטרוטוניות), כמו פיטוצין או דורמיקום, בעירוי לווריד.
3. הנקה או גירוי פטמות: הנקה מיידית של התינוק משחררת אוקסיטוצין טבעי בגוף האם, הורמון הגורם להתכווצויות רחם חזקות ויכול לסייע בהיפרדות השליה.
4. ריקון שלפוחית השתן: שלפוחית שתן מלאה עלולה להפריע לרחם להתכווץ כראוי. לעיתים החדרת קטטר לריקון השלפוחית יכולה לעזור.
5. הוצאה ידנית של השליה (Manual Removal): אם השיטות האחרות נכשלות והדימום נמשך, אין מנוס מביצוע הוצאה ידנית. הפעולה מתבצעת בחדר הלידה או בחדר ניתוח, תחת הרדמה (אפידורלית או כללית). הרופא מחדיר יד אל תוך הרחם, מפריד בעדינות את השליה מדופן הרחם ומוציא אותה החוצה בשלמותה. זוהי פעולה לא נעימה אך חיונית ומצילת חיים.

טיפול בשאריות שליה מאוחרות

כאשר האבחון נעשה ימים או שבועות לאחר הלידה, הטיפול הנפוץ ביותר הוא גרידה (D&C – Dilation and Curettage).

• מהי גרידה? זהו הליך כירורגי קצר המבוצע בהרדמה כללית. הרופא מרחיב את צוואר הרחם ומחדיר מכשיר דק (קורטה) כדי לגרד בעדינות את דפנות הרחם ולרוקן את כל השאריות. לעיתים משתמשים במכשיר שאיבה.
• היסטרוסקופיה: במקרים מסוימים, ניתן לבצע היסטרוסקופיה ניתוחית. בהליך זה, מוחדר סיב אופטי דק עם מצלמה (היסטרוסקופ) אל תוך הרחם. הדבר מאפשר לרופא לראות ישירות את שאריות השליה ולהסיר אותן באופן ממוקד ומדויק יותר, עם פגיעה מינימלית ברירית הרחם. שיטה זו נחשבת לעדינה יותר ומפחיתה את הסיכון להיווצרות הידבקויות תוך-רחמיות (תסמונת אשרמן) בהשוואה לגרידה "עיוורת".

לאחר כל הליך פולשני, היולדת תקבל בדרך כלל טיפול אנטיביוטי למניעת זיהומים.

הבהרה חשובה: אין "טיפול טבעי" או "תרופות סבתא" לשאריות שליה. זהו מצב רפואי הדורש התערבות מקצועית. ניסיונות לטפל בבעיה באופן עצמאי עלולים להוביל לסיבוכים קשים.

סיבוכים אפשריים: למה זה כל כך מסוכן?

התערבות מהירה היא קריטית, מכיוון ששאריות שליה עלולות להוביל למספר סיבוכים חמורים ומסכני חיים.

• דימום לאחר לידה (Postpartum Hemorrhage – PPH): זהו הסיכון המיידי והמסוכן ביותר. כפי שהוסבר, הרחם אינו יכול להתכווץ ביעילות ו"לסגור" את כלי הדם הפתוחים במקום חיבור השליה. הדבר מוביל לאיבוד דם מהיר ומסיבי, שעלול לגרום להלם, לצורך בקבלת מנות דם, ובמקרים קיצוניים אף למוות.
• זיהום ברחם (אנדומטריטיס): רקמת השליה שנותרת ברחם מהווה מצע גידול אידיאלי לחיידקים. זיהום ברחם יכול להתפשט לאזורים אחרים בגוף ולהוביל למצב של אלח דם (ספסיס), שהוא זיהום כלל-מערכתי מסכן חיים.
• אנמיה: איבוד הדם הכרוני או האקוטי גורם לירידה ברמות ההמוגלובין בדם, מה שמוביל לעייפות קיצונית, חולשה, סחרחורות וקושי בתפקוד ובטיפול בתינוק החדש.
• תסמונת אשרמן (Asherman's Syndrome): סיבוך ארוך טווח, הנגרם בעיקר כתוצאה מהליכים פולשניים כמו גרידה. מדובר בהיווצרות של רקמת צלקת והידבקויות בתוך חלל הרחם. הידבקויות אלו עלולות לפגוע בפוריות העתידית, לגרום להפלות חוזרות או לבעיות במחזור החודשי.

החלמה, התאוששות ומבט לעתיד

ההתאוששות משאריות שליה תלויה בחומרת המצב, באופן הטיפול ובסיבוכים שהתפתחו.

התאוששות פיזית

• לאחר הוצאה ידנית: תיתכן רגישות בבטן וכאבים הדומים לכאבי מחזור חזקים. הדימום הווגינלי צפוי להתייצב ולהפוך קל יותר באופן הדרגתי.
• לאחר גרידה: ההתאוששות בדרך כלל מהירה. ייתכנו התכווצויות ודימום קל במשך מספר ימים.
• טיפול באנמיה: אם אובחנה אנמיה, תתבקשי ליטול תוספי ברזל למשך מספר שבועות או חודשים, ולעיתים יידרש עירוי ברזל תוך-ורידי.

חשוב לנוח כמה שיותר, לשתות הרבה נוזלים, לאכול תזונה מאוזנת ועשירה בברזל, ולקבל עזרה בטיפול בתינוק ובמטלות הבית.

התאוששות רגשית

החוויה של שאריות שליה יכולה להיות טראומטית. הפחד, הכאב, הטיפול הדחוף וההפרדה מהתינוק יכולים להשאיר צלקות רגשיות. חשוב לא להזניח את הצד הנפשי:

• דברי על זה: שתפי את בן/בת הזוג, חברים, משפחה או נשות מקצוע בתחושות שלך.
• תני לעצמך זמן: תהליך העיכול של חוויה כזו לוקח זמן. אל תצפי מעצמך "לחזור לעצמך" מיד.
• פני לעזרה מקצועית: אם את מרגישה חרדה, דיכאון או סימנים של פוסט-טראומה, אל תהססי לפנות לטיפול רגשי.

הריונות עתידיים

רוב הנשים שהתמודדו עם שאריות שליה יוכלו להרות וללדת שוב ללא בעיות. עם זאת, חשוב מאוד לעדכן את הצוות הרפואי שילווה אותך בהיריון הבא על ההיסטוריה שלך. הידיעה על כך תגביר את המודעות והערנות של הצוות בחדר הלידה ותאפשר להם להיערך בהתאם. אם הסיבה לשאריות השליה הייתה שלית נעוץ, ייתכן שיידרש מעקב היריון צמוד יותר ובדיקות הדמיה מתקדמות כדי לבדוק את מיקום השליה ומידת היצמדותה לרחם.

שאלות ותשובות נפוצות

שאלה: האם אפשר למנוע שאריות שליה?

תשובה: ברוב המקרים, לא ניתן למנוע לחלוטין שאריות שליה, מכיוון שהגורמים אינם תמיד בשליטתנו. עם זאת, ניהול נכון של השלב השלישי של הלידה על ידי צוות מיומן יכול להפחית את הסיכון. זה כולל מתן מבוקר של פיטוצין לאחר לידת הכתפיים של התינוק (מה שמכונה "ניהול אקטיבי של השלב השלישי") ומשיכה מבוקרת של חבל הטבור.

שאלה: כמה זמן אחרי הלידה עלולים להופיע תסמינים?

תשובה: תסמינים יכולים להופיע בכל עת, החל משעות ספורות לאחר הלידה ועד 6 שבועות לאחריה (סוף תקופת משכב הלידה). חשוב להיות קשובה לגופך לאורך כל התקופה.

שאלה: האם גרידה פוגעת בסיכוי להיכנס להיריון בעתיד?

תשובה: גרידה היא הליך נפוץ ובטוח יחסית, אך כמו כל הליך פולשני, היא נושאת סיכונים. הסיכון העיקרי הוא היווצרות הידבקויות תוך-רחמיות (תסמונת אשרמן), שעלולות לפגוע בפוריות. הסיכון לכך אינו גבוה . כיום במקרים רבים ניתן להשלים ריקון של הרחם תחת הסתכלות ישירה בהיסטרוסקופיה, מה שיכול להפחית אותו משמעותית סיבוכים מעין אלו.

שאלה: ילדתי לפני שבוע ואני עדיין מדממת. האם זה נורמלי או שאני צריכה לדאוג?

תשובה: דימום לאחר לידה (לוכיה) הוא תקין ונמשך מספר שבועות. עם זאת, ישנם סימני אזהרה. דימום נורמלי אמור ללכת ולפחות עם הזמן, ולשנות את צבעו מאדום טרי לחום-ורוד ובסוף להפרשה צהבהבה-לבנה. אם הדימום נשאר אדום בוהק, מתגבר פתאום, מכיל קרישי דם גדולים (בגודל של כדור גולף או יותר), או מלווה בריח רע, חום או כאבים חזקים – יש לפנות לבדיקה רפואית דחופה.

שאלה: האם אפשר לבקש בדיקת אולטרסאונד שגרתית לאחר הלידה וטרם השחרור מבית החולים כדי לשלול שאריות שליה?

תשובה: בדיקת אולטרסאונד אינה מתבצעת באופן שגרתי בשחרור מבית החולים לכל יולדת לאחר לידה וגינלית תקינה, בעיקר מכיוון שמיד לאחר הלידה הרחם מלא בקרישי דם והממצאים אינם תמיד חד-משמעיים. הבדיקה מבוצעת כאשר עולה חשד קליני, כמו דימום מוגבר או שליה שנראית לא שלמה לאחר יציאתה. וכמובן בביקורת שגרתית שלאחר לידה.